בחינת מערכות יחסים במקום העבודה דרך ההתנגדות לצמיד האלקטרוני למלצרים. 

ההתנגדות לשימוש בצמידי הרטט אשר נוסה לאחרונה בבתי קפה כדי לקרוא למלצר, מעלה את נושא התקשורת בין בני אדם בכלל ואת חשיבות התקשורת במקומות העבודה בפרט. ההתנגדות אשר הגיעה הן מצד הלקוחות והן מצד המלצרים, מזכירה לנו את הצורך העז של אנשים לתקשורת מילולית אשר נתפסת כתקשורת ברמה גבוהה יותר מתקשורת שאינה מילולית.
הרי לכאורה, סימון ברטט אשר אינו מפריע לסביבה ונעשה בצנעה ובצורה עדינה ומרומזת, לא היה צריך להעלות כל כך הרבה התנגדות.
הסיבה הראשונה להתנגדות היא שתקשורת שאינה מילולית, אלא בסימנים, נחשבת נחותה יותר, בדומה לתקשורת של בני אדם עם בעלי חיים. אמנם במשך השנים החליפו סימנים מוסכמים בבתי קפה ומסעדות חלק מהתקשורת בין המלצר ללקוח. למשל, סימון עם היד באוויר לבקשת קבלת החשבון. אולם עדיין פעולות אלו הצריכו יצירת קשר עין בין שני הצדדים, קשר שבדרך כלל מלווה גם עם הבעות פנים. כך עדיין נשארה בתקשורת הלא מילולית הזו, רמה גבוהה יותר של תקשורת בין אישית ואילו הרטט מבטל לא רק את קשר העין אלא גם את החיוך או כל הבעה או מחווה שיכולים להתלוות אליו.
בנוסף, תקשורת בשעון רטט, מבטלת עוד מימד ביחסים בין בני אדם – את ההדדיות - היותה חד-צדדית בכך שאינה נותנת למקבל אפשרות להגיב באותו אופן. היות ואין למקבל הרטט שקיבל איתות קצר, להגיב באותו אופן לשולח, לכן שליחת הבקשה ברטט נתפסת ע"י רבים כפקודה.
המימד האחרון בתקשורת הבינאישית בו נוגע החידוש האלקטרוני זה, הוא הנגיעה הפיזית בגוף. הרטט נתפס כפלישה אל המרחב האישי שלי ללא רצוני, ששוב נובע בגלל חוסר ההדדיות בפעולה. מגע פיזי של טפיחה על שכם או לחיצת יד, הן מחוות פיזיות אשר כן מקובלות ע"י רוב בני האדם ונחשבות כמקרבות בין אנשים. לא כך מגע שנוצר ממכשיר אלקטרוני, מה גם שכאמור, הנגיעה היא חד כוונית.

לסיכום, המחאה שקמה כנגד הצמידים, מאפשרת לנו להיזכר ולהכיר בחשיבות התקשורת המילולית והבלתי אמצעית במקומות העבודה שלנו. אין תחליף לשיחה בארבע עיניים, לישיבות צוות, לישיבות של היום הראשון לחודש, לביקור פיזי בעמדות העובדים, לטפיחה על השכם במסדרון. אימיילים, אס אם אסים ושיחות טלפון לא מהווים תחליף, אלא אמצעי עזר נוספים ומקלים בתקשורת בינך לבין הקולגות, העובדים, הספקים ומקבלי השרות שלך.